ב"ל 44618-05-21

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית תביעה שהגיש נהג אוטובוס שביקש להכיר בהידבקותו בקורונה כפגיעה בעבודה. התובע, נהג אוטובוס שהסיע חיילים, טען כי ככל הנראה נדבק בנגיף על ידי חיילים בהם נהג במהלך עבודתו. עם זאת, השופט לא השתכנע מטענת התובע כי סביר יותר שהוא נדבק בסביבת העבודה מאשר בכל מקום אחר. השופט ביסס זאת על מספר גורמים. ראשית, חוסר יכולתו של התובע להוכיח כי נחשף לחולה מאומת ספציפי בזמן מסוים במהלך עבודתו, למרות הופעת הסימפטומים והמשיך לעבוד למרות זאת. שנית, גרסתו המשתנה של התובע לאירועים והיעדר ראיות אובייקטיביות לתמיכה בטענותיו, הסתמכו במידה רבה על עדותו היחידה, אשר סותרת את עדות מעסיקו. שלישית, הימנעותו של התובע מלהביא ראיות לחשיפה אפשרית מחוץ לעבודה, לרבות בדיקות קורונה של בני ביתו – הוא הציג תוצאות בדיקות חלקיות בלבד ולא זימן אף אחד מבני משפחתו להעיד. בנוסף, השופט ציין כי התובע לא הציג נתונים על אמצעי המיגון באוטובוס או ראיות לכך שחיילים הסירו את המסכות במהלך הנסיעה. ככלל, השופטת התקשתה לקבל את גרסת התובע לאירועים והגיעה למסקנה כי לא עמד בנטל ההוכחה. לפיכך, התביעה נדחתה מבלי לפסוק הוצאות, תוך זכות ערעור לבית הדין הארצי.