ת"א 3317-07-22

תקציר

בית המשפט החליט לקבל חלקית את התביעה נגד נתבעים 3 ו-4. הנתבעים 1 ו-2, אשר פורקו, חייבו לבעל הבית התובע דמי שכירות בסך של כ-124,000 ₪, למשך 21 חודשים, בשיעור של 1,980 ₪ לחודש, על פי ראיות לחשבוניות שהוגשו. החוב ישולם לפי שער דולר של 3.18 ₪ לדולר, נכון למועד הפינוי. סכום זה יופחת ב-25% ל-93,165 שקל, שכן בית המשפט מקבל את טענת הנתבעים כי המסעדה נסגרה בשל מגפת הקורונה, ולא באשמתם. השופטת מצאה את עדותו של התובע כבלתי מרשימה, והגיעה למסקנה כי התובע לא פעל בתום לב, ולא מיתן את נזקיו, בכך שלא ניסה לגבות את דמי השכירות או לפנות את השוכרים קודם לכן. עוד קבעה השופטת כי תביעת התובעת לחוב חשמל נטען בסך 37,000 ₪ לא הוכחה, ולכן טענה זו נדחית. הפיצוי המוסכם בגין פינוי באיחור, בהתאם לחוזה השכירות, נקבע על 315 שקל ליום, ומסתכם ב-136,395 שקל, סכום סביר יותר מזה שנקבע בחוזה. סכום זה, הגבוה ביותר העומד לרשות התובעת, ישולם על ידי הנתבעים 1 ו-2. נתבעים 3 ו-4 ערבים לחובותיהם של נאשמים 1 ו-2. השופטת קבעה כי על הנתבע 4 לשלם את מלוא הסכום שנדרש מנתבעים 1 ו-2, ואילו נתבע 3 פטור משליש מהחוב, בשל הימנעותו של התובע מלהודיע לו על אי התשלום, ואי גביית החוב מוקדם יותר. סכום זה מופחת עוד יותר כדי להסביר את חוסר תום הלב של התובע. לפיכך, נאשם 3 ישלם 90,930 ₪ ונאשם 4 ישלם 136,395 ₪, שני סכומים שישולמו בתוך 30 יום, כולל שכר טרחת עורך דין.