עמ"נ 30483-01-18

תקציר

אזרח ישראלי, המערער מס' 1, ואזרח אוקראיני, המערער מס' 2, עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לערער על החלטת משרד הפנים הישראלי (המשיב) למנוע את כניסתו של המערער מס' 2 לישראל. הערעור נדחה. לאחר מכן הביאו המערערים את העניין בפני בית המשפט העליון, וטענו כי הערכאה הנמוכה יותר לא נתנה משקל מספיק לזכותם לחיי משפחה ולא איזנה זכות זו אל מול ספקותיו של המשיב באשר לכנות הקשר ביניהם. הם גם טענו לפגמים פרוצדורליים בטיפול בעניינם. שופט בית המשפט העליון קבע כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר סבירה ומפורטת, וכי שיקול דעתו הרחב של המשיב בעניינים אלה הופעל כראוי לאחר ששקל את מכלול העובדות. השופטת לא מצאה טעם בטענות המערערים ואישרה את דחיית בקשתם, תוך שהיא מציינת כי זכותם לחיי משפחה בישראל אינה מוחלטת. המערערים חויבו בהוצאות המשפט של המשיב. פסק הדין הדגיש כי למדינות זכות טבעית לשלוט בכניסת זרים לשטחן, ובמקרה דנן לא הוכיחו המערערים די הצורך את כנות הקשר ביניהם כדי להצדיק מתן מעמד חוקי למערערת מס' 2 בישראל.