ע"ו 70637-05-18

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור על החלטה של קצין תגמולים ושיקום חוק הנכות. המשיב, ששירת בצה"ל, טען כי נכותו הנפשית – שאובחנה כהפרעת הסתגלות עם תסמיני חרדה ודיכאון – נגרמה עקב שירותו הצבאי. התביעה הראשונית נדחתה, מה שהוביל את המשיב להגיש ערר לוועדת הערר לחוק הנכות. ועדת הערר קיבלה את ערעורו של המשיב בקובעה כי אכן קיים קשר חלקי בין מחלתו של המשיב לבין שירותו, שכן זו החמירה מצב קודם. עם זאת, הוועדה מצאה כי אין להכיר באופן מלא בקשר שבין מחלתו של המשיב לבין תנאי שירותו. קצין התגמולים ערער על החלטה זו לבית המשפט, בטענה כי המשיב לא עמד ביסוד האובייקטיבי של דרישת האירוע החריג, שהוא אמת מידה משפטית מכרעת לקביעת קשר סיבתי בין שירותו של חייל לבין מצבו הרפואי. בית המשפט הסכים עם המערערת כי נסיבותיו של המשיב אינן עומדות במבחן היסוד האובייקטיבי. כתוצאה מכך, הערעור התקבל, וההחלטה הקודמת בוטלה. בפסק הדין נקבע כי חששו של המשיב מאחריות והסנקציות שהוטלו בעקבותיו בגין כשלים בשירות הצבאי לא היו אירועים חריגים או ייחודיים ביחס לשירות השוטף של חייל. יתר על כן, השופטים הסכימו כי נסיבות אלה צפויות מראש ומהוות חלק מתנאי השירות הרגילים. לפיכך, נדחתה תביעת המשיב להכרה בנכותו הנפשית שנגרמה עקב שירותו הצבאי. כן חויב המשיב בהוצאות ושכר טרחה בסך 15,000 ₪.