ע"פ 9282/00

תקציר

המערער הורשע בסיוע וסיוע להצתת בית כנסת, ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר. הוא ערער על ההחלטה וטען כי אינו אשם בעבירת הסיוע, שכן מעשיו אינם מהווים סיוע, וחסרות ראיות לגבי היסוד הנפשי הנדרש לעבירה. בית המשפט העליון קבע כי נוכחותו של המערער בזירה לא הייתה מקרית, ויצר לכאורה עילה של סיוע לעבריינים העיקריים. נטל ההוכחה נותר על התביעה, אך גרסאותיו השונות והבלתי משכנעות של המערער לאירועים לא העלו ספק סביר בדבר אשמתו. בית המשפט מצא כי המערער ידע את כוונות חבריו, והתנהגותו תרמה לעבירה, גם אם טיבה המדויק של סיועו לא היה ברור. בנוסף, טענתו כי ניסה להניא את העבריינים לא זיכתה אותו, שכן הוא המשיך לעקוב אחריהם ולא מנע את הפשע באופן פעיל. עם זאת, חומרת העונש לא תאמה את רמת מעורבותו של המערער ואת נסיבותיו האישיות, והיא הופחתה לשישה חודשי מאסר, עם אפשרות לעבודות שירות. הערעור על ההרשעה נדחה, אך הערעור על גזר הדין התקבל והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף.