בג"צ 2208/02

תקציר

בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון התייחס בית המשפט לשאלה האם עתירות הנוגעות למתן אזרחות ישראלית צריכות להיות בסמכות בג"ץ או בית המשפט לעניינים מנהליים בעקבות חקיקת חוק בתי המשפט המנהליים, התש"ס-2000. המקרה עסק בעותרת, אזרחית ישראלית, ובבן זוגה, תושב שטחים, שביקשו אזרחות עבור האחרון. בית המשפט אישר כי סמכות השיפוט בעתירות אזרחות כאלה נותרה בידי בג"ץ, בתמיכת חוק יסוד: השפיטה, שאינו ניתן לשינוי בחקיקה רגילה. בעוד שחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מעניק לבתי המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון באשרות כניסה ובהיתרי שהייה, הרי שענייני אזרחות, הכפופים לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, נחשבים מובחנים. בג"ץ קבע כי כל הליך קבלת אזרחות באמצעות נישואין כפוף לחוק האזרחות, למרות ששלבי הביניים של אשרות זמניות הם מכוח חוק הכניסה לישראל. זאת ועוד, לגופה נדחתה בקשתו של העותר לאזרחות, שכן החלטת שר הפנים ציינה את עברו הפלילי של העותר ואת פעילותו המאיימת על ביטחון המדינה. בית המשפט מצא טעמים אלה מספקים וחוקיים, ובכך דחה את העתירה. פסק הדין הדגיש את תפקידו של בג"ץ בשמירה על סמכות השיפוט בנושאי אזרחות, תוך הדגשת יחסי הגומלין בין מסגרות משפטיות שונות והמדיניות העקבית העומדת מאחורי שיקול הדעת המוקנה למשרד הפנים.