ע"פ 137/79

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בערעור בעניין אחריותם הפלילית של דירקטור בחברה ובעל שליטה, אשר הורשע בסיוע לעבירה שביצעה החברה. המערערת משכה שיקים בשם החברה, בידיעה שאין להם כיסוי. לטענת בתי המשפט, מעשיו של המערער נופלים תחת הוראות חוק העונשין הישראלי, ובפרט סעיף 26(1), הרואה באדם עבריין עיקרי אם ביצע "אחד המעשים" המהווה עבירה. בית המשפט העליון דחה את הערעור, ואישר את אשמתו של המערער כעבריין עיקרי, ולא רק כמסייע. השופטת מ' בן-פורת הדגישה כי יש לבחון את מעשיה של המערערת על בסיס השכל הישר, וכי על הדירקטורים לשאת באחריות למעשיהם, גם כאשר הם נעשים בשם חברה. הנשיאה מ' לנדוי הסכימה לכך, וציינה כי מעשיו של המערער היו מבחינה רעיונית חלק מהמעשה הפלילי המיוחס לחברה. השופט ש' לוין הסכים אף הוא עם הדחייה, תוך שהוא מדגיש את המציאות הבדיונית של אישיות תאגידית ואת היכולת לפצל כוונה פלילית בין התאגיד לאורגניו. פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו דירקטורים בתאגיד אינם יכולים להתחמק מאחריות פלילית לפעולות שהם נוקטים בשם החברה ומדגיש את התמקדותו של בית המשפט העליון בשכל הישר ובצדק בקביעת אחריות פלילית.