ת"א 21716-11-12

תקציר

התובע, שהיה בעל מספר חנויות, עבר תקופת כינוס נכסים שהסתיימה ביום 10.4.06, שלאחריה הוחזרו החנויות לחזקתו. ב-5 ביולי הטילה העירייה עיקולים על החנויות, בטענה שהתובע חייב בארנונה. התובע טען כי החוב הוא מתקופת כינוס הנכסים והעירייה הייתה צריכה לתבוע את כונס הנכסים ולא אותו. בית המשפט נעתר וקבע כי העירייה פעלה באופן בלתי סביר ורשלני, בידיעה כי כונס הנכסים הוא הנישום הרלוונטי לתקופה הנדונה, והמשיכה לתבוע אותו. יתרה מכך, העירייה הותירה את השעבודים על החנויות גם לאחר שהכונס שילם 286,000 ₪ בגין חובו, דבר שגרם נזק מיותר לרכושו של התובע. לפיכך, בית המשפט מצא את העירייה אחראית לרשלנות. עם זאת, תביעת הנזיקין בגין הרשלנות נדחתה כבלתי מוכחת, למעט נזקי לשון הרע. בית המשפט קיבל את תביעת לשון הרע וקבע כי רישום השעבודים שלא כדין השפיל את התובע ופגע בשמו הטוב, מה גם שהוא מנע ממנו לקבל הלוואות מהבנקים. בית המשפט הורה לעירייה לשלם את הפיצוי המקסימלי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ודחה את טענות התובע לפיצוי גבוה יותר. בנוסף, בית המשפט דחה את הודעת הצד השלישי של העירייה שנשלחה לחברת הביטוח שלהם, וקבע כי לעירייה הייתה ידיעה מוקדמת על התביעה הפוטנציאלית, ולכן חברת הביטוח אינה אחראית. בעקבות זאת חויבה העירייה לשלם לתובע פיצויי לשון הרע בסך 50,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, כאשר התובע יישא בהוצאותיו. כמו כן חויבה העירייה בהוצאות חברת הביטוח, בסך 10,000 שקל.