ע"א 841/15

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ערעור שעניינו מחלוקת על הקצאות חניה הקשורה להסכם מכר נכס. בתחילה דחו המשיבים הצעה לפיצוי כספי, והתעקשו על הערכת שווי חניית נכים, מתוך אמונה שהובטחה להם חניה נוספת. בית המשפט, לאחר שניתח את החוזה ובחן את הטענות, החליט לקבל את הערעור. בהחלטה הודגש כי המשיבים זכאים רק לחניות 117 ו-118, כאמור במפורש בחוזה החתום, ללא אזכור של מקום חניה נוסף. בית המשפט הדגיש את חשיבותה של הלשון הברורה בחוזה, תוך שהוא מצטט את סעיף 25(א) לחוק החוזים, התומך בפרשנות חוזה בלשונו המפורשת, אלא אם צוין אחרת בנסיבות העניין. הבנות או מצגים קודמים, כגון אלה שנעשו לכאורה בטופס ההרשמה, נחשבו בטלים בהתבסס על סעיף 9 להסכם המכר, אשר ביטל כל הסכם קודם שלא נכלל בחוזה הסופי. עוד צוין בפסק הדין כי המשיבים לא הוכיחו זכאות לחניה נוספת ונמנעו מלהזכיר או לצרף את הסכם המכר בתביעתם, דבר שבית המשפט המחוזי מתח עליו ביקורת. בהתחשב בכך שכל החניות נמכרו ובהתחשב בכך שהמשיבים לא זימנו את נציג המכירות ולא שילמו את שכר הטרחה הנדרש, דחה בית המשפט את תביעת המשיבים. משכך, התקבל הערעור מבלי להורות על הוצאות, דבר המדגיש את עליונותו של ההסכם המפורש והחתום.