עת"מ 232/05

תקציר

העותרת, מטפלת זרה בסיעוד מהפיליפינים, ביקשה להסדיר את מעמדה אצל מעסיקה החדש לאחר מות מעסיקה הקודם. היא עבדה בישראל תחת היתר לעובדים זרים שתוקפו יפוג ביולי 2005. משרד הפנים דחה את בקשתה להעביר את העסקתה למעסיק חדש, בנימוק של דרישות פרוצדורליות. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותרת פנתה למשרד זמן קצר לאחר מות מעסיקה וכי מצבה מצדיק שיקול דעת. לפיכך הוארך רישיונה עד יולי 2005. הסוגיה המורכבת יותר הייתה התקופה שלאחר יולי 2005. על פי חוק הכניסה לישראל, ניתן להאריך רישיון ישיבה של עובד זר מעבר לחמש שנים רק אם טיפל ברציפות באותו מטופל בשנה הקודמת וגורם מוסמך אישר כי סיום העסקתו יגרום לפגיעה חמורה במטופל. העותר לא עמד בתנאים אלה. בית המשפט עמד על ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה ועל הצורך להתחשב בכללים הומניטריים ובכבוד האדם. הוכר כי מצבו של העותר חריג ומחייב פתרון. לפיכך, קיבל בית המשפט את העתירה והורה למשיבים להעניק לעותרת רישיון ישיבה ותעסוקה עד שנה לאחר שהחלה לעבוד אצל הקשישה. ניתן לחדש היתר זה מדי שנה כל עוד הנסיבות נותרו בעינן. בנוסף, חויבו המשיבים לשלם לעותר הוצאות ושכר טרחת עורך דין.