ת"א 21525-10-11

תקציר

הנתבעים ביקשו לבטל פסק בורר אך החמיצו את המועד האחרון לכך. הם טענו כי יש לבטל את פסק הבוררות מחוסר הנמקה, חריגה מסמכות והיותו מנוגד לתקנת הציבור. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשתם מטעמים פרוצדורליים משום שהוגשה מעבר למועד האחרון. השופט ציין כי תיקון 2 לחוק הבוררות הטיל חובת הנמקה כללית על בוררים, אך במקרה זה הצדדים הסמיכו את הבורר להכריע "בכל המחלוקות" ללא כל חובה לפעול על פי החוק או לנמק. משכך, לא נדרש הבורר לנמק את החלטתו או להתייחס לכל טענה שהועלתה על ידי הצדדים. באשר לטענה כי הבורר חרג מסמכותו, חלק השופט על כך, והדגיש כי לבורר סמכות רחבה להכריע בסכסוך ולגבש מגוון פתרונות משפטיים. הסנקציות שהוטלו היו סבירות בהתחשב בנסיבות העניין ונפלו בגדר שיקול דעתו של הבורר. עוד טענו הנתבעים כי פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור משום שלא התחשב במצבם הכלכלי, אך בית המשפט דחה זאת כניסיון להסוות מחלוקת עם החלטת הבורר כעניין של תקנת הציבור. מאחר שהנתבעים כבר הסכימו לשלם את הסכום שנפסק אך רצו תנאי תשלום שונים, קבעה השופטת כי פסק הבוררות צריך לעמוד על כנו, במיוחד בהתחשב בעילות הביטול המצומצמות. לבסוף, הבקשה לאישור פסק הבוררות התקבלה, והנתבעים חויבו לשלם לתובע 7,500 ש"ח הוצאות.