דב"ע מד/2 - 7

תקציר

הערעור מתייחס לקביעת הפנסיה של עובדי המדינה והאם תוספות מסוימות נחשבות לחלק מהשכר המהווה בסיס לחישוב פנסיית הפרישה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), קרי "השכר הקובע". השאלה הראשונה העומדת להכרעה היא האם "תוספת הבוררות", המשולמת לעובדים מסוימים במחלקות המס, היא "תוספת" לשכר או חלק מ"השכר הרגיל". בית המשפט קובע כי "תוספת הבוררות" אינה תוספת אלא חלק מהשכר הרגיל, ולכן היא נכללת במושג "קביעת השכר". השאלה השנייה היא האם "תוספת הבוררות" מהווה "תוספת קבע" כהגדרתה בחוק, וכאן מוצא בית המשפט כי אמנם ניתן לראות בה תוספת, אך החלטת הממשלה להכיר בה כתוספת קבועה בעלת סייג – שהיא חלה רק על מי שהיו זכאים לתוספת ערב פרישתם – אינה תקפה. ההסתייגות אינה נעשית משיקולים ענייניים הנוגעים לתכליתו ולהוראותיו של חוק הגמלאות, ויש בה אלמנט של חוסר תום לב, שכן היא מפחיתה למעשה את קצבת הפורשים. כמו כן, בית המשפט דן במועדים לתשלום הפרשי הפנסיה ומוצא כי יש לשלם את "תוספת הבוררות" מחודש ששולמה לעובדים פעילים, ולחשב את הפרשי ההצמדה והריבית החל מיום 1.1.1980, כפי שקבע בית הדין האזורי בירושלים. כן חויבה המדינה לשלם למשיבים הוצאות בסכומים משתנים. פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו אין לכרסם בזכויות הפנסיה של עובדי המדינה ומבטיח כי תכליתו של חוק הגמלאות – שמירה על רמת החיים של הגמלאים – מתקיימת.