ת"א 30396-02-14

תקציר

המשיב טען, כי בקשת המבקשים לצו מניעה בנוגע לחלקת מקרקעין מסוימת אינה תקפה משום שהיא לא הוזכרה בתביעה העיקרית והייתה בבעלות צדדים שלישיים שאינם מעורבים בהליך. עוד נטען, כי הבקשה התבססה על ייפוי כוח משנת 1955, וכי המבקשים ויתרו על זכויותיהם בכך שלא נקטו כל פעולה משפטית במשך השנים הרבות שחלפו מאז. כמו כן, הבקשה הייתה מעורפלת והסתירה עובדות ומסמכים חשובים, ולא התייחסה לפסקי דין קודמים הנוגעים לחלקות המדוברות. המבקשים גם לא עמדו בתנאים למתן צו מניעה, שכן לא הוכיחו זכות לכאורה לסעד שביקשו, ומאזן הנוחות נטה לטובת המשיבים. השופטת הסכימה עם טענות המשיב, וציינה כי המבקשים לא הוכיחו את קיומן של זכויותיהם, כי בקשתם הוגשה באיחור תוך גרימת נזק ראייתי וכי חסרות בה עובדות מהותיות. משכך, דחתה השופטת את הבקשה לצו ביניים, ביטלה את הוראת השעה וקבעה כי המבקשים ישלמו לכל אחד מהמשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.