ו"ע 108/07

תקציר

השאלה המשותפת לכל הערעורים היא מועד תחילת התשלומים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. הערעורים נוגעים לאנשים שהוכרו כנכים עקב גירוש העומדים בקריטריונים מסוימים. שאלת המפתח היא האם גירוש לא נחשב לשלילת חירות. עד שנת 2001 העמדה ההלכתית הרווחת הייתה שגירוש מחייב נוכחות של שומר חמוש. בשנת 2001 החליטה ועדת הערר כי גירוש ללא ליווי מהווה גם שלילת חירות. אולם, החלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 2002. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בשנת 2003. לאחר דיון נוסף בשנת 2005, קבע בית המשפט העליון כי גירוש לא אכן מהווה שלילת חירות. המשיב וועדת הערר אימצו עמדה זו בהמשך. אז התעוררה השאלה מתי יקבלו המגורשים פיצויים. עמדת המשיב הייתה כי מועד הגמול צריך להיות ממועד הבקשה המחודשת או פסק דין גרנות. המערערים טענו כי יש לשלם פיצוי ממועד תביעתם הראשונה. ועדת הערר פסקה לטובת המערערים. הם קבעו כי יש לקבל את כל הערעורים, וכי מועד הגמול צריך להיות מועד דחייתו הראשונה של המבקש למשיב, בכפוף לביטול תקופת ההתיישנות בשנת 1998. הוועדה נימקה את נימוקיה לכל קבוצת מערערים. הקבוצה הראשונה כללה את אלה שנדחו על ידי ועדת הערר לאחר פסק דין פרנקו. הוועדה קבעה כי יש לראות בערעורים אלה כאילו היו תלויים ועומדים בעת פסק דין גרנות, ועל כן מועד הגמול צריך להיות מועד הבקשה המקורית. הקבוצה השנייה כללה את אלה שנדחו על ידי המשיב לאחר ביטול תקופת ההתיישנות, שלא ערערו לאחר מכן. הוועדה התייחסה לפסיקה קודמת וקבעה כי יש להתייחס לערעורים כאילו הוגשו כנגד החלטות הדחייה של המשיב. לכן, מועד הגמול יהיה גם מועד הבקשה הראשונה במקרים אלה. לבסוף, העיר הוועדה מספר הערות כלליות, תוך שהיא משבחת את עבודתה של המשיבה ובה בעת מכירה בכך שנהליה גורמים לעיתים למרירות בקרב ציבור הנכים. הוועדה סיימה את דבריה בתקווה שהמשיבה תיישם את החלטתה בהקדם, וקראה לכל הנוגעים בדבר לזכור את אופייה הרגיש של אוכלוסיית ניצולי השואה. למערערים שמורה הזכות לערער על ההחלטה בשאלות משפטיות בלבד, בתוך 30 יום.