ת"א 28406-02-16

תקציר

בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, ודחה את תביעת התובעים מכמה טעמים. ראשית, עילת התביעה של התובעים קמה בשנים 1984-1986 כאשר הנתבעים הפרו לכאורה את התחייבויותיהם החוזיות, והתובעים היו מודעים להפרה זו ולתוצאותיה. לפיכך, תקופת ההתיישנות החלה לרוץ בתקופה זו, מה שהופך את התביעה הנוכחית בטרם עת. שנית, המכתבים שהגישו התובעים כראיה להודאת הנתבעים בחוב, שיש בה כדי לאפס את תקופת ההתיישנות, לא היוו הודאה בחבות. הם הצביעו על ניסיון לקדם את הרישום או שלא הופנו לתובעים. שלישית, נסיבותיה המיוחדות של העסקה, לרבות מודעותם של שני הצדדים לכך שהרישום עלול שלא להיות אפשרי, ערערו את טענת התובעים בדבר יצירת יחסי נאמנות או נאמנות. יתר על כן, גם אם הייתה קיימת מערכת יחסים כזו, הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם לפני למעלה מ-25 שנה, והפכו את התביעה למיושנת. בנוסף, החוזים בין הצדדים לא היו חוזים יחסיים, שתקופת ההתיישנות שלהם תיספר מסיום ההסכם. לבסוף, הדגיש בית המשפט את חוסר המעשיות שבאכיפת החוזים כיום בשל המציאות הגיאופוליטית המשתנה וחלוף הזמן, והפך את הטענה לבלתי מציאותית ובלתי ראויה. משכך, קיבל בית המשפט את הגנת ההתיישנות ודחה את התביעה, תוך שהוא מורה לתובעים לשאת בהוצאות הנתבעים.