דב"ע נז/54 - 3

תקציר

מדובר בערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניין זכויות עובד כלפי מעסיקו. המערערת, שעבדה כשומרת אצל המשיבה מאוקטובר 1988 ועד אוקטובר 1991, דרשה מספר תנאים סוציאליים, ובהם תוספת שכר מינימום, גמול שעות נוספות, הלנת פיצויי פיטורים והפרשות למבטחים. בית המשפט המחוזי דחה חלקית את טענות המערערת, והוביל לערעור זה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי דיני העבודה המגנים חלים גם אם העובד מודע לתנאים חוזיים סותרים ועדיין מסכים להם, אלא אם העובד פועל בחוסר תום לב קיצוני. משסבר בית הדין האזורי בטעות כי המערערת לא תבעה תוספת שכר מינימום, מוחזרת סוגיה זו לדיון. עוד קבע בית המשפט כי בצדק נדחו טענותיה של המערערת לגמול שעות נוספות והפרשות למבטחים על יסוד הראיות. עם זאת, על המשיבה לשלם את הפרש פיצויי הפיטורים שהתקבל, בהפרשי ריבית והצמדה ממועד התשלום בפועל. בנוסף, עמד בית הדין על מורכבות העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם ועל הנטייה בישראל להגברת הגמישות ביחסי העבודה. השופטים הביעו את חששם אך גם הדגישו כי אין לעשות הכללות על סמך המקרה הספציפי. לבסוף, הערעור התקבל באופן חלקי בעניין פיצויי פיטורים והפרשות למבטחים, אך נדחה בגין גמול שעות נוספות. סוגיית תוספת שכר המינימום הוחזרה לבית הדין המחוזי לדיון נוסף. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.