ת"פ 173/08

תקציר

הנאשם הואשם בשני סעיפים: חבלה בכוונה לגרום חבלה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. האירוע המדובר התרחש כאשר שוטר, שהיה חלק מכוח שעסק בפעולה הקשורה להסעת שוהים בלתי חוקיים, סימן לנאשם לעצור בצומת בירושלים. שוטר נוסף התקרב לרכב כדי לבדוק אותו, אך הנאשם האיץ וכיוון את רכבו לעבר השוטר הראשון, שנאלץ לקפוץ הצידה כדי להימנע מפגיעה. השוטר נפצע והנאשם נמלט מהמקום. המחלוקת העיקרית היא האם ידע הנאשם שהשוטרים אכן שוטרים, והאם פגע בו במכוון. טענת התביעה, הנתמכת בעדויותיהם של ארבעה שוטרים ועד ראייה, היא כי השוטרים חבשו כובעי זיהוי והנאשם הבין כי מדובר בשוטרים. הדבר נתמך גם בדבריו של מחמוד זייתון, נהג מכונית אחרת שהייתה מעורבת במבצע, שהכיר אף הוא בשוטרים ככאלה. ההגנה טענה כי הנאשם לא ידע שהאנשים במקום הם שוטרים וכי נוכחותו במקום הייתה תמימה. ההסבר שלו להימלטות מהמקום היה שהוא חשב שיש אנשים שרוצים לפגוע בו בגלל עניין אישי שקשור לאישה נשואה שהוא מנהל איתה רומן, או לחילופין שזה בגלל הרכב שלו. בית המשפט מצא את הסבריו של הנאשם בלתי הגיוניים ובלתי עקביים, ואת עדותו כבלתי אמינה. בית המשפט קיבל את גרסת התביעה לאירועים והרשיע את הנאשם בשני האישומים. שוכנעה כי נסיעתו המהירה של הנאשם לעבר השוטר יצרה סיכון ממשי לגרימת חבלה חמורה, והיוותה ניסיון לעשות כן באמצעות נשק מסוכן - הרכב. כמו כן, שוכנע בית המשפט כי הנאשם ידע שהאנשים בהם נתקל הם שוטרים הממלאים את תפקידם, ומעשיו נועדו להכשיל אותם. השופט ציין כי עדויות השוטרים עקביות ומהימנות, ואילו עדויות עדי ההגנה אינן עקביות ואמינות פחות.