רע"א 3646/98

תקציר

במקרה דנן בערעורים על מס ערך מוסף (מע"מ), ביקשה המערערת, עוסקת רשומה, לנכות מס תשומות על סמך חשבוניות שלטענת מנהל מע"מ היו פיקטיביות. בית המשפט המחוזי הטיל תחילה את נטל השכנוע והבאת הראיות על העוסק, בהתאם לעיקרון המשפטי לפיו מי שמבקש ניכוי חייב לספק ראיות לזכאות. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על כך חלקית, והדגיש כי בעוד שהעוסק נושא בנטל השכנוע הראשוני להוכיח כי החשבוניות הוצאו כדין, נטל הצגת הראיה יכול לעבור למנהל מע"מ אם פנקסי החשבונות של העוסק נוהלו כדין ולא נפסלו. משמעות הדבר היא שעל המנהל לספק תחילה ראיות לכאורה המצדיקות את ביטול הניכויים אם הוא מסתמך על הנחות ולא על רשומות פסולות. בית המשפט העליון הכיר בכך שהשאלה אם מדובר בפנקסי חשבונות (מבוססי פנקסי חשבונות) או בשאלת ספר חשבונות (מעבר לרשומות) משפיעה על מי מציג ראיות ראשון. אם מדובר בפנקסים, הנטל עובר למנהל; אם בר-פנקס, זה נשאר אצל הסוחר. בית המשפט הכיר בדעות שונות, כאשר השופט אנגלרד חלק על כך, וסבר כי העוסק שומר על הנטל אלא אם כן ניתן לברר את הנושא באמצעות פנקסי חשבונות. לפיכך, הערעור התקבל בחלקו, והתיק חזר לבית המשפט המחוזי לעיון נוסף כדי לקבוע באופן ברור יותר את טיבן של החשבוניות השנויות במחלוקת ואת דרישות הראיות. החלטה זו מדגישה את המורכבות בהליכי ערעור מע"מ, בפרט בכל הנוגע להצגת ראיות ונטל ההוכחה המשתנה.