ע"א 36/11

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב פרשנותו של הסכם חוזי בין חפציבה לבין רשות הדואר בדבר זכויות בנייה. בית המשפט התמקד בסעיף 15(א) להסכם, אשר העניק לחפציבה שיקול דעת להקים מבנים נוספים בשטחה, ממנו משתמע כי זכויות בנייה שלא נוצלו נותרו בידי חפציבה. טענת הדואר נסמכה על סעיף חכירה שאינו גובר על זכאותה של חפציבה לזכויות אלה. בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי שטרי החכירה חייבים להשתלב בהרמוניה עם כוונות ההסכם הכולל, ולהותיר את זכויות הבנייה בידי חפציבה. באשר לזכויות עתידיות, ציין בית המשפט את אופיין הספקולטיבי, וציין כי לא ניתן להעבירן כזכויות קנייניות עצמאיות. המחלוקת התרחבה גם להסכם מאוחר יותר בין חפציבה למיילסטון בנוגע לזכויות בנייה עתידיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי זכויות אלה הן התחייבויות חוזיות בלבד, ולא קנייניות, והן קשורות למקרקעין, והדגיש כי הזכויות העתידיות נותרות בגדר ציפייה ולא נכס מובטח. הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את בעלותה של חפציבה על זכויות הבנייה העתידיות, תוך הדגשת הצורך בהבהרה חקיקתית בנושאים אלה. הצדדים המעורבים הונחו לשאת בהוצאות המשפטיות בהתאם לקביעה זו.