ת"א 56291-01-13

תקציר

בשנת 1966 השכיר אביהם של התובעים נכס בירושלים לאביו של הנתבע מס' 1 ולאדם נוסף למשך שנה, עם אופציה לחידוש. חוזה החכירה קבע כי הקרקע תשמש למגורים ולמגורים. לדיירים הייתה זכות לבנות בניינים על הקרקע, אך הם לא יקבלו החזר על עלויות הבנייה והבניינים יישארו שלמים אם יפנו את הנכס. הסכם נפרד באותה שנה התייחס לבנייה ולמימון העלויות, וקבע כי הדיירים יקימו מסגרייה על הקרקע. החכירה, תנאיה והסכמים נוספים כובדו על ידי שני הצדדים עד מלחמת ששת הימים בשנת 1967, שלאחריה הפכה הקרקע לחלק משטח ישראל. הנתבע מס' 1 ירש את זכויות אביו על פי חוזה השכירות והשכירות המשנה של חלקים מהנכס, ואילו הנתבע מס' 2 תבע שכירות משנה מהדיירים בשנת 1966. בשנת 2008 הושג הסכם בין התובעים, הנתבעת מס' 1, לבין שוכרים נוספים, המחלק את הכנסות השכירות מהנכס. עם זאת, דמי השכירות לא שולמו מעבר לשנת 2010 בשל מחלוקות על תשלומים נוספים. בשנת 2012 פנו התובעים לעורך דינם של הנתבעים בדרישה לתשלום, אך הנתבעים סירבו. התובעים תבעו פינוי על בסיס אי תשלום דמי שכירות, ואילו הנתבעים טענו כי הם דיירים מוגנים על פי החוק וחוזה השכירות הראשוני. בית המשפט בחן את חוזה החכירה ותיקוניו ומצא כי מטרתה העיקרית של השכירות הייתה הבנייה שהוקמה על הקרקע, ולא הקרקע עצמה. זאת ועוד, ההסכם משנת 2008 והתנהלות הצדדים לאורך השנים תמכו בטענת הנתבעים לדיירות מוגנת. למרות שבית המשפט קבע כי לנתבעים יש זכות לדיירות מוגנת, הם לא שילמו דמי שכירות מאז שנת 2010. בית המשפט קבע כי בקשת התובעים לפינוי בעילות אלה מוצדקת. עם זאת, בהתחשב בתפוסתם ארוכת הטווח של הנתבעים – שכירות מוגנת משנת 1966, השקעותיהם בנכס ותקופת אי התשלום הקצרה יחסית ביחס לתפוסה הכוללת – העניק בית המשפט לנתבעים סעד מן היושר. הם חויבו לשלם לתובעים סך של 30,000 ₪ עד ליום 1.11.2016, ואם סכום זה ישולם, הפינוי לא יתבצע. כמו כן חויבו הנתבעים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך הדין של התובעים. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת התובעים, והורה על פינוי הנתבעים מס' 1 ו-2 מהנכס עד ליום 2.11.2016, אך הציע להם אפשרות להישאר בנכס אם ישלמו את הסכום הנקוב.