ע"א 1737/15

תקציר

במקרה זה טענו המערערים כי היו זכאים לתנאי הלוואה נוחים יותר מהמשיב בשנת 1994, וביקשו תיקון בגין סכומים גבוהים יותר לכאורה שנגבו מהם עד שנת 1998, בנימוק של הפרת התחייבות. לטענתם, כל כניסה שגויה לבנק מהווה עילת תביעה נפרדת, בניסיון לעקוף את תקופת ההתיישנות בת שבע השנים על ידי טענה כי רישומים בשבע השנים האחרונות היו ברי תביעה. בית המשפט דחה זאת, והבהיר כי עילת התביעה שלהם היא ההלוואות שהתקבלו בין השנים 1994 ל-1998, שבמהלכן יכלו להגיש תביעה אך בחרו שלא לעשות כן. המערערים ביקשו גם סעד הצהרתי לקיזוז חוב שלא היו חייבים עוד, אשר בית המשפט דחה בציינו כי הקיזוז בחוק ההתיישנות חל במגננה ולא כתביעות עצמאיות. בית המשפט הדגיש כי החלטות פרוצדורליות נתונות לשיקול דעתו, דחה את טענת המערערים כי ההחלטה הייתה בלתי צפויה ואישר כי ניתנה הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ונקבע כי עקרונות החקיקה העומדים ביסוד תקופת ההתיישנות מתיישבים עם תוצאה זו, תוך קבלת טענת המערערים כמיושנת ופסיקת הוצאות למשיב.