ע"א 26571-06-11

תקציר

המטופל תבע את רופא העיניים שלו על כך שלא יידע אותו על הסיכונים והתוצאות האפשריות של ניתוח עיניים, בטענה לרשלנות הרופא. בית משפט קמא מצא כי הרופא אכן לא סיפק מידע מספק, אך המטופל היה ממשיך בניתוח גם אם היה מיודע באופן מלא. המטופל ערער, וערכאת הערעור הסכימה כי הרופא לא מילא את חובתו ליידע את החולה, וכי הסכמתו של המטופל לא הייתה מדעת במלואה. עם זאת, השופטים, השופטת ענבר והשופטת שבח, הגיעו למסקנות שונות בשאלה האם המטופל היה ממשיך בניתוח אילו קיבל את כל המידע הדרוש. השופט ענבר סבר כי החולה לא היה עושה זאת, ואילו השופט שבח דחה את קביעתו של בית משפט קמא כי היה עושה זאת. קביעתו של השופט ענבר כי המטופל לא היה ממשיך בניתוח התבססה על מספר הבחנות מרכזיות: התנהלות המטופל לפני הניתוח, לרבות נכונותו להסתדר ללא משקפיים במשך שנים רבות; חוסר הדחיפות לניתוח האלקטיבי; התועלת המוגבלת של המבצע; והסיכונים הכרוכים בו, לרבות אופיו הניסיוני, שהמטופל לא היה מודע להם. השופט ענבר הדגיש כי נכונותו של המטופל ליטול סיכונים בהליך קוסמטי הייתה נמוכה יותר מאשר בניתוח מציל חיים וכי המטופל לא עבר ניתוח מתקן נוסף בעשר השנים שחלפו מאז. השופט שבח, לעומת זאת, סבר כי קביעתו של בית משפט קמא כי המטופל היה ממשיך בניתוח, גם אם היה מיודע במלואו, היא מסקנה הנגזרת מעובדות שערכאת הערעור יכולה לבחון אותן. היא הסכימה עם מניית העובדות הרלוונטיות על ידי השופט ענבר והגיעה למסקנה כי המטופל לא היה מסכים לניתוח אילו נודע לו על כך באופן מלא. באשר לגובה הפיצוי, הציעה השופטת ענבר להגדיל את סכום הפיצוי של בית משפט קמא מ-100,000 ש"ח ל-150,000 ש"ח, מתוכם 50,000 ש"ח בגין פגיעה באוטונומיה ו-100,000 ש"ח בגין כאב וסבל. סכום זה שיקף גם את הנזק הלא ממוני הנפרד של המטופל. השופט שבח הסכים עם תוצאה זו. השופטת ענבר גם פסקה למטופל 60,000 ש"ח בגין אובדן כושר השתכרות, מתוך הכרה בקושי של המטופל להתמודד על משרות עם מועמדים בריאים יותר, אם יאבד את משרתו הנוכחית. הפיצוי הכולל עמד אפוא על 215,000 ש"ח, בצירוף שכר טרחה והוצאות משפטיות הכרוכות בערעור.