פ"ל 4828-11-11

תקציר

הנאשם הואשם בנהיגה בזמן פסילה, לאחר שנתפס נוהג שלושה חודשים לאחר פסילה של שלושה חודשים. בכתב האישום נטען כי לנאשם נודע על הפסילה ועל החובה להפקיד את רישיונו בבית המשפט, אך בפועל הוא לא הפקיד אותו בבית המשפט עד שנתפס נוהג. הנאשם הודה באשמה אך טען כי סבר בתום לב כי תקופת הפסילה הסתיימה, שכן לא נמסר לו על חובת הפקדת רישיונו ולא עשה כן. לפיכך, הגנתו התבססה על טעות במצב העניינים, הפוטרת אותו מאחריות פלילית. מנגד, טענה התביעה כי טעותו של הנאשם, אם בכלל, הייתה טעות בדין בכל הנוגע לאחריות פלילית, וכי אין נפקות לאשמתו הפלילית. השופט, לאחר שבחן את חומר הראיות ומצא את גרסת הנאשם אמינה, פסק לטובת הנאשם. הם מצאו כי הנאשם סבר באמת ובתמים כי תקופת הפסילה הסתיימה, שכן הודעת בית המשפט על הפסילה נוסחה בצורה גרועה ולא ציינה בבירור את חובת הפקדת הרישיון. יתר על כן, השופטת הסכימה כי טעותו של הנאשם הייתה טעות עובדתית ולא דין, בכל הנוגע לאחריות הפלילית של עבירת הנהיגה בזמן פסילה. השופט הדגיש כי אי ידיעתו של הנאשם אינה ביחס לחוק האוסר על נהיגה בזמן פסילה אלא לחוק הקובע את מועד תחילת תקופת הפסילה. לפיכך, הייתה זו טעות במצב הדברים הפוטרת את הנאשם מאחריות פלילית לעבירת הנהיגה בזמן פסילה. השופט הדגיש כי מסקנה זו אינה פוטרת את הנאשם מההשלכות המשפטיות של אי הגשת רישיונו, דבר שיאריך את תקופת הפסילה. לפיכך, הנאשם זוכה מהאישום אך עדיין נדרש על פי חוק להפקיד את רישיונו לסיום תקופת הפסילה.