רע"א 4677/23

תקציר

בהחלטה שניתנה לאחרונה בנוגע לבקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, התייחס השופט א' לוי למקרה בו הגישו המשיבים תביעה נגד בית החולים סורוקה ושירותי בריאות כללית בגין אי יידוע על בדיקות גנטיות במהלך ההיריון שיכולות לאבחן תסמונת פראדר-וילי אצל בתם, ילידת 2011. המבקשות ביקשו לדחות את התביעה מחמת התיישנות, בטענה כי המודעות למצב הגנטי קיימת זמן קצר לאחר הלידה. עם זאת, בית משפט קמא דחה תחילה בקשה זו, בקובעו כי למשיבים לא היה "קצה חוט" מספיק כדי לחשוד בתסמונת גנטית לפני האבחנה הסופית שהתקבלה בשנת 2012. המבקשים טענו כי ההחלטה קבעה באופן שגוי את תקופת ההתיישנות כך שתחל רק עם האבחנה הסופית, דבר שעלול לגרום לעיכובים בתחילת ההתיישנות ולאפשר לתובעים לשלוט בלוחות הזמנים של ההתדיינות המשפטית. הם התייחסו לפסקי דין קודמים בנושא הגבלת התיישנות, וטענו לחוסר עקביות בקבלת החלטות שיפוטיות. למרות ההיסוסים, בית המשפט לא מצא עילה להיעתר לערעור. הושם דגש על ההלכה הפוסקת כי דחיית תביעות על הסף שמורה למצבים בהם ההצלחה אינה סבירה, וערעורים על אי-דחייה מתנהלים בדרך כלל בזהירות, תוך התמקדות במקרים שבהם אי-פיטורים עלולים לפגוע באופן בלתי הפיך בזכויות או לגלות טעויות ברורות. הערכתו של בית המשפט המחוזי הדגישה כי בין החיפושים הרפואיים המגוונים והתסמינים הדו-משמעיים שלאחר הלידה, לא היה "קצה חוט" מובהק המצדיק בירור גנטי מיידי על ידי המשיבים. ההקשר הפרוצדורלי לא עמד באמות המידה להקלה חריגה בערעור, שכן הנמקתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הראיות שהונחו בפניו, ולא גילתה כל טעות מהותית המצדיקה התערבות. משכך, הבקשה נדחתה ללא צו הוצאות מוטל, ובכך ביססה את האפשרות של המבקשים לערער על פסק הדין המחוזי בערעור שהוגש לאחר מכן.