ת"א 10915-12-17

תקציר

התובעת תבעה פסק דין הצהרתי, שמטרתו לתת תוקף להסכם הפיתוח שנעשה עם הנתבעת ולקבל ארכה נוספת של 24 חודשים לקיום ההסכם. התובע טען כי העיכובים בביצוע ההסכם נבעו ממכשולים שהציב הנתבע ומנסיבות אישיות שאינן בשליטתו, לרבות בעיות בריאותיות וכלכליות. לטענתו, סירובה של הנתבעת לתת ארכה וביטול ההסכם בעקבותיה מהווים חוסר תום לב והתנהגות מפלה. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות לחוסר תום לב מצד הנתבע. נקבע כי התובע לא עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, דבר המהווה הפרה יסודית. להסכם הפיתוח היה לוח זמנים של 36 חודשים, והבקשה הראשונה של התובעת להארכה הגיעה חמש וחצי שנים לאחר תום תקופה זו. כמו כן, הנתבעת שלחה מכתב התראה והודעת ביטול רשמית תוך זמן סביר לאחר גילוי ההפרה. בית המשפט דחה גם את טענת האפליה, שכן ניתן להבחין בין המקרים שהוצגו על ידי התובעת כהשוואה, ומדיניות ההארכה של הנתבעת השתנתה עד למועד שהתובע ביקש הארכה כזו. בסופו של דבר דחתה השופטת את התביעה, והדגישה כי לתובע לא הייתה זכאות להארכה וכי הנתבע פעל כדין ובתום לב. עוד צוין בפסק הדין כי עם ביטול הסכם הפיתוח ישיב מינהל מקרקעי ישראל את הסכומים ששולמו על ידי התובעת. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו, בהתחשב בנסיבות הפרטניות של המקרה.