ע"פ 126/62

תקציר

המקרה של בליץ כלל אישום ברצח והנאשמים, עיתונאי ועורך, הורשעו בהפרת סעיף 41 לחוק בתי המשפט בכך שפרסמו מאמר שהשפיע על תוצאות משפטו של בליץ. בכתבה המדוברת נכתב כי בליץ הודה ברצח מחוץ לבית המשפט, מה שיצר אפשרות סבירה להשפיע על עדים ועל השופטים. הדבר פגע בזכותו של הנאשם למשפט הוגן, שכן הדבר עלול היה להשפיע על מהלך המשפט. בית המשפט העליון דחה את ערעור הנתבעים, והדגיש כי חופש הביטוי אינו משתרע על השפעה על ההליך השיפוטי או פגיעה בזכויות הנאשם. פסק הדין דן גם בגבולות חופש הביטוי ביחס להליך משפטי הוגן, והגיע למסקנה כי פרסומים המשפיעים על מהלך המשפט או תוצאותיו אינם קבילים. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי המבחן לקביעת עבירה על סעיף 41 הוא האם הייתה אפשרות סבירה להשפעה, ולא סכנה רחוקה או מיידית. לבסוף, הביעו השופטים דאגה מכך שהמשטרה מאפשרת ראיונות עם נאשמים, והדגישו את החשיבות של הבטחת משפט הוגן ללא השפעות חיצוניות.