תמ"ש 8970-09-20

תקציר

התובעים, נכדיה של המנוחה, תבעו את דודתם, הנתבעת, בבקשה מבית המשפט להוציא אותה מדירה שהורישה להם סבתם. הנתבע עזב את הדירה בשנת 2016 ועבר להתגורר באכסניה, ולאחר מכן השכיר את הדירה. התובעים טענו כי זכותו של הנתבע להתגורר בדירה אינה משתרעת על שכירות משנה. עוד ביקשו כי הנתבע יפצה אותם בגין תשלומי חובות הקשורים לדירה. הנתבעת טענה כי זכויותיה בדירה, כמפורט בצוואה, אינן מוגבלות לשימוש אישי וכי יש לאפשר לה להשכיר את הדירה לתמיכה כלכלית כפי שהמנוח התכוון לפרנס אותה. בית המשפט בחן את הצוואה ופירש אותה כמעניקה לנתבעת סמכות בלתי חוזרת על הדירה, ומזכה אותה לגור בה או לעשות בה כל שימוש אחר, לרבות שכירות משנה. מסקנה זו התבססה על לשון הצוואה, שלא הגבילה את זכויותיו של הנתבע, ועל נסיבות יצירתה. בית המשפט שקל גם את מצבה הרפואי של הנתבעת ומצא כי סביר להניח שהמנוחה התכוונה להבטיח את נוחותה ויציבותה הכלכלית. לפיכך, בקשת התובעים להוציא את הנתבע מהדירה ותביעותיהם הכספיות נדחו. תחת זאת, חויבו התובעים לכסות את הוצאות המשפט של הנתבע, בסך 15,000 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. פסק הדין העדיף את הנתבעת, והכיר בזכותה להחזיק ולהשתמש בדירה, לרבות השכרתה, בעוד שזכויותיהם של התובעים כבעלים נדחו עד לתום חייה של הנתבעת.