ת"א 41504-02-16

תקציר

בית המשפט לא מצא כל הצדקה בתביעתה של עורכת הדין התובעת נגד לקוחותיה לשעבר לתשלום דמי קיום או שכר טרחת עורך דין ראוי. שלושה הסכמי שכר טרחה נפרדים – כולם נוסחו על ידי התובעת – נחתמו בין התובעת לבין כל אחת משלוש קבוצות הנתבעים. בהסכמים נקבע כי שכר הטרחה של התובע יהיה תלוי בהצלחת קבלת אישור לתב"ע חדשה שתשבח את ערך מקרקעי הנתבעים. התובעת טענה כי הפסיקה לייצג את הנתבעים בשל ניגוד עניינים שנוצר ביניהם, המהווה מניעה משפטית אובייקטיבית. עם זאת, השופטת מצאה כי התובעת לא הצליחה להוכיח קיומה של מניעה כזו, מה גם שהנתבעים הביעו רצון להמשיך להיות מיוצגים על ידה. עוד ציינה השופטת כי נראה כי המניע האמיתי של התובעת לביטול החוזה היה הבנתה כי הייצוג יחייב אותה להשקיע יותר אנרגיה ומשאבים ללא ערובה להצלחה או לתשלום. מאחר שהתובעת לא תיעדה את מספר שעות עבודתה, היא ביקשה שכר הולם המוערך על ידי מומחה בכ-800 ₪ לשעה, בסך 4-4.8 מיליון ₪. השופטת דחתה גם טענה זו, וקבעה כי הסכמי שכר הטרחה היו תלויי הצלחה בלבד, והתובעת לא הביאה ראיות התומכות בטענתה כי הצדדים הסכימו על דבר נוסף. זאת ועוד, הנתבעים לא התעשרו שלא בצדק משירותיה של התובעת, שכן הם חזרו לנקודת המוצא ונאלצו ליזום הליך תכנוני חדש. השופטת גם הצביעה על חוסר הפרופורציה המשמעותי בין אומדני שכר הטרחה של התובעת, שלא היו קשורים זה לזה. לסיכום, פסק השופט לטובת הנתבעים וציין כי אם הנתבע הראשון טרם שילם לתובע 8,290 ₪ בתוספת מע"מ כפי שנקבע בהסכם ביניהם, עליהם לעשות זאת לאלתר. בנוסף, חויב התובע לשלם לכל קבוצת נתבעים 20,000 ₪, בסך כולל של 60,000 ₪, עבור הוצאות משפט.