ת"א 1325/99

תקציר

המחלוקת במקרה זה היא על הבעלות על שתי חנויות סמוכות בירושלים. התובע שכר את החנויות וביקש לרכוש אותן כדי להרחיב את חנותו, מה גם שהבעלים התכוונו למכור אותן. עם זאת, התובע היה שקוע בחובות כבדים לגורמים שונים ולכן ביקש מהנתבע הראשון, עורך דינו, לרכוש עבורו את החנויות בנאמנות. הנאשמים, שני אחים עורכי דין, הסכימו ורכשו את החנויות אך לא רשמו אותן על שמם ולא דרשו חזקה בהן. גרסת התובע היא כי הנתבעים רכשו עבורו את החנויות בנאמנות ולכן הוא בעליהן החוקיים. מנגד, הנתבעים טוענים כי הם בעלי החנויות משום שרכשו אותן לעצמם, כאמור בהסכמי הרכישה הרשמיים. התובע לא הביא כל ראיה קונקרטית שתתמוך בטענותיו, ובמקום זאת הסתמך על עדות בעל פה. הנתבעים הסתמכו גם על עדויות בעל פה, הציגו גרסה שונה לאירועים והסבירו את כל המסמכים והטענות של התובע. השופטת בחנה לעומק את כל הראיות והמסמכים שהוצגו על ידי שני הצדדים ומצאה כי גרסת התובע אינה נתמכת ואינה אמינה. לעומת זאת, גרסת הנתבעים נתמכה בהסכמי המכר ובתשלומים שהופקו מחשבונות משרדם. למרות שגם בגרסת הנתבעים היו סתירות מסוימות, השופט החליט כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, והוא לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. לפיכך, החליטה השופטת לדחות את תביעת התובע והורתה לו לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין, תוך שהיא מביעה תקווה כי הנתבעים יפיקו את הלקחים הנדרשים מתיק זה. השופטת הדגישה כי יחסי האמון הבלתי פורמליים בין הצדדים, ובפרט טשטוש יחסי עורך דין-לקוח מקצועיים, הם בעייתיים ואינם הולמים את כבוד המקצוע.