בש"פ 8450/02

תקציר

במקרה של עבירת תנועה, הוגש במקור כתב אישום נגד המערער בגין נהיגה במהירות של 153 קמ"ש בכביש במהירות המותרת של 90 קמ"ש. הוא קיבל פסילה מנהלית מנהיגה למשך 30 יום, עליה ערער. בית המשפט לתעבורה דחה את ערעורו בשל ראיות לכאורה לעבירה והרשעותיו הקודמות בתעבורה, בנימוק של חשש לשלום הציבור. לאחר ערעור לבית המשפט המחוזי אושרה ההחלטה, שכן בית המשפט מצא כי הפסילה מאזנת בין ביטחון הציבור לבין זכויות הנהיגה של המערער. כאשר ערער המערער בפעם השלישית, תוך התמקדות באי דיוקים בראיות, טען כי מהירותו דווקא נמוכה בהרבה וכי הפסילה פוגעת בזכויותיו הבסיסיות. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה, בהדגישו את תפקידה של סמכות השוטר לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה. בית המשפט ראה בסטייה המשמעותית של המערער מהמהירות המותרת ובעבירות העבר עילה סבירה לפסילה. בית המשפט קבע כי הראיות, שהתבססו בעיקר על דוחות משטרתיים ומדידות מהירות, מספיקות לקביעה ראשונית של אשמה, אם כי טרם נבדקו במשפט מלא. בית המשפט הגיע למסקנה כי הפסילה המנהלית הקיימת מוצדקת וסירב לקצר את משכה, ובסופו של דבר דחה את הערעור.