תמ"ש 16234/98

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא הבעלות על קרקע מס' 20 במושב א' בעקבות פטירת בעלה של האם, הידוע גם בשם המנוח. הקרקע מוחכרת על ידי המושב ממינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) על פי הסכם חלקה. על פי ההסכם, עם מותו של חבר, הזכויות במקרקעין עוברות לבן הזוג. בני הזוג, אשתו ובתו של המנוח מנישואיו הקודמים, טענו כי מאחר שהאם והמנוח היו פרודים במשך שנים רבות, והאם אף פתחה במספר הליכים משפטיים נגד המנוח, היא אינה יכולה להיחשב כבת זוגו, ולכן יש להעביר להם את המקרקעין, כפי שנקבע בצוואתו. מנגד, טענה האם כי הסכם החלקה שולל מראש את זכותו של המנוח להוריש את המקרקעין למי שאינו בן זוגו, ומאחר שהיא הייתה נשואה לו בעת פטירתו, הזכויות במקרקעין היו שלה. בנוסף, רמ"י ונכדם של בני הזוג, נכדה של האם, הוזכרו כנאשמים. בני הזוג ביקשו פסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים לזכויות המנוח וכן עתרו למתן צו מניעה שימנע מהאם ונכדה להתגורר בעיזבון. בית המשפט קבע כי הזכויות במקרקעין עוברות לאם, בהתאם להסכם החלקה. השופטת טענה כי פרשנותם של בני הזוג למונח "בן זוג" אינה מתיישבת עם הפסיקה וכי יש לראות באם, למרות היותה פרודה מהמנוח, כבת זוגו, בהיותם נשואים כדין. יתרה מכך, הדגישה השופטת כי הסכם החלקה הגביל את יכולתו של המנוח להוריש את הקרקע וכי הצוואה לא גברה על ההסכם במקרה זה. לפיכך, נדחו הבקשות לסעד הצהרתי בת"א 16234/98 ובע"א 16235/98, וחויבו בני הזוג בהוצאות שכר טרחת הנתבעים. עוד נכתב בפסק הדין כי הסכסוך המשפטי הממושך בין האם לבתה מצער וקרא להן לסיים את הסכסוך.