ע"פ 870/80

תקציר

המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה לאחר שירה באחיו במהלך ויכוח על עגלת טרקטור. לטענתו, הוא היה מחוסר הכרה באותה עת בשל איפול נפשי, שלטענתו שלל כל כוונה להרוג. הערעור נסב סביב השאלה האם הלך רוח זה יכול להוות הגנה לפי סעיף 19 לחוק העונשין. בית המשפט העליון דחה את הערעור, בקובעו כי הגנת האוטומטיזם או מחלת הנפש דורשת מצב מוכח של הפרעה נפשית המגיע לרמה של "מחלת נפש", מה שלא היה המקרה כאן. המערער, למרות שסבל מהפרעות אישיות ודיכאוניות עקב טרגדיות העבר, לא עמד בקריטריון זה שכן מצבו הנפשי הוגדר נוירוטי ולא פסיכוטי. בית המשפט בחן את חוות הדעת הרפואיות לצד הראיות, והגיע למסקנה כי מעשיו היו מכוונים ולא הושפעו מאיבוד הכרה. בית המשפט קבע, כי התנהגותו של המערער באותה עת אינה מתיישבת עם הגנתו בדבר איפול זמני, שכן הוא יכול היה לספר את האירועים בבירור למשטרה זמן קצר לאחר ביצוע העבירה. הערעור נדחה משום שלא הצליח להוכיח היעדר כוונה להרוג על פי אמות המידה החוקיות הנדרשות. השופטים הכירו ברקע הטרגי של המערער, אך הדגישו את הצורך בשיקול דעת חקיקתי של אשמה מופחתת במקרים של בעיות נפשיות. החלטתו של השופט בייסקי, שנתמכה על ידי השופטים ברק וכהן, אישרה את ההרשעה ואת מאסר העולם, והדגישה את הצורך ברפורמה חקיקתית שתתאים לתיקים בעלי שיקולי בריאות נפש משמעותיים.