ה"פ 52118-05-19

תקציר

לעותרת, שגית, ולמשיבה, יפית, הייתה מחלוקת על בעלות בנכס. שגית, שהייתה הבעלים הראשוניים של הנכס, טענה כי הסכם המכר בינה לבין יפית היה למראית עין בלבד ולא שיקף את כוונתם האמיתית של הצדדים, במטרה להגן על שגית מפני בנייה בלתי חוקית נוספת והעונשים הנלווים לכך. עם זאת, בית המשפט מצא כי שגית לא הצליחה להביא ראיות משכנעות לתמיכה בטענתה, למרות נטל ההוכחה המוגבר הנדרש לטענות מסוג זה. המשיב, יפית, הוכר כבעלים היחיד של הנכס. פסק הדין מתבסס על מספר גורמים. ראשית, הסכם המכר נחתם בין הצדדים, ושגית הייתה מודעת לו ולהשלכותיו. שנית, ממערכת היחסים הכספית בין יפית לבין אביה של שגית, יעקב (שניהל את הנכס מטעמה של שגית), עולה כי ניתן היה לשלם את התמורה הנקובה בהסכם המכר, למרות אי התאמות מסוימות באמצעי התשלום. שלישית, התנהלותה של יפית לאורך השנים דמתה להתנהלות של בעלים, בעוד שגית מעולם לא מימשה זכויות בעלות. רביעית, ניסיונו של יעקב לרכוש בחזרה חלקים מהנכס מידי יפית סתר את טענתה של שגית כי הנכס מעולם לא נועד לעבור ליפית. בנוסף, ביטול הערת אזהרה על הנכס, שנרשם מלכתחילה כדי להגן על האינטרסים של שגית, והיעדר מגבלות כלשהן על בעלותה של יפית, תמכו בעמדת המשיב. בית המשפט שקל גם את עדויות העדים המקורבים ליעקב, שלא היו חד משמעיות והתבססו במידה רבה על הנחות ורשמים. בסופו של דבר, טענת העותרת כי הסכם המכר היה חוזה למראית עין נעדרה ראיות מספיקות ונדחתה. העותר חויב לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 55,000 ₪, והערת האזהרה הייתה אמורה להימחק. פסק דין מקיף זה דחה את טענות העותרת ואישר את בעלותו הבלעדית של המשיב בנכס.