דנ"מ 1778/15

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בבקשה לדיון נוסף בעקבות פסק דין חצוי של בית המשפט העליון בעניין חיוב ארנונה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופטת ברק-ארז, קבעה כי יש לקבל את הערעור ולהשיב את חיוב המבקש בארנונה לשנים 2009-2011. השופט דנציגר חלק על כך, וסבר כי יש לדחות את הערעור, שכן רשלנות העירייה בגביית המסים מהמבקש גוברת על האינטרס הציבורי במקרה זה. השופט דנציגר טען כי ככלל, חיובי מס רטרואקטיביים אינם תקפים ונטל ההוכחה מוטל על הצד המבקש להטיל את החיוב. על בית המשפט להפעיל "מבחן כפול של סמכות וסבירות", תוך התחשבות בהסתמכותו של הנישום על פרקטיקות מס קודמות כמו גם על האינטרס הציבורי. לדברי השופט דנציגר, על בית המשפט להתערב רק במקרים נדירים שבהם האישום עומד במבחנים אלה, ונסיבות מקרה זה אינן מצדיקות התערבות. הוא ייחס לעירייה אשמה ברשלנותה בגביית מיסים, והדגיש את הסתמכותה של המבקשת על המצב הקיים, במיוחד נוכח גודל הנכס וקשריו של המבקש עם גורמים בעירייה. אלא שהשופטת ברק-ארז סברה אחרת. היא אמנם הכירה ברשלנות העירייה כבעייתית, אך סברה כי מדובר במחדל כלפי הציבור ולא כלפי המבקש. לטענתה, הסתמכותה של המבקשת על אי תשלום אינה לגיטימית, שכן קיימת חובה משפטית ברורה לשלם ארנונה. זאת ועוד, המבקש לא הוכיח כי צעדיו היו שונים אילו היה מודע לחבות המס. השופטת ברק-ארז הגיעה למסקנה כי האינטרס הציבורי במקרה זה גובר על אינטרס ההסתמכות, במיוחד בהתחשב בכך שהעירייה ביקשה תשלום רק לתקופה מוגבלת. השופט מזוז הצטרף לשופטת ברק-ארז, תיאר את עמדת המבקש כ"חוטא הנהנה מחטאו", והדגיש את סטנדרט הסבירות בהתרת מס רטרואקטיבי. לדברי השופט מזוז, יש לבחון כל מקרה לגופו, ואי גביית המס במקרה זה לא יצרה אינטרס הסתמכות בר הגנה. המבקש ביקש לקיים דיון נוסף, בטענה כי פסק הדין סותר פסיקות קודמות של בית המשפט העליון ומהווה תקדים קשה. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי פסק הדין אינו סותר תקדימי עבר ואין בו חשיבות, קושי או חידוש מספיקים כדי להצדיק דיון נוסף. דעת הרוב והמיעוט התבססו שתיהן על פסיקה קיימת, ופסק הדין לא קבע כלל כללי בדבר חובת ההגינות כלפי רשויות מינהליות. לבסוף, גם דחיית טענת ההסתמכות של המבקש לא נתפסה כחידוש משמעותי. לפיכך, הבקשה נדחתה.