תו"ב 25808-06-14

תקציר

פסק הדין דן ברשות המופקדת על ביצוע צווי הריסה ואיסור שימוש בעקבות תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה. הנאשמים טענו כי העונש היה צריך להינתן בהתאם לחוק הקודם, שכן חלק מהעבירות בוצעו לפני כניסת התיקון לתוקף. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו והדגיש כי גזר הדין ניתן לאחר תיקון 116 וכי חלק מהעבירות נמשכו גם בתקופת תוקפו של התיקון. על פי החוק המתוקן, ברירת המחדל של ביצוע הצו מוטלת על הנידון. עוד טענו הנתבעים כי סעיף 16(ה) להוראות המעבר מגן עליהם מפני ביצוע הצווים. בית המשפט פירש סעיף זה כאמצעי זמני שנועד להקל על שימושי מגורים, למנוע פינוי פתאומי של תושבים ולהבטיח שהענישה לא תוגדל רטרואקטיבית. סעיף זה לא נועד להעניק חסינות קבועה, במיוחד כאשר המורשעים לא ביקשו עיכובים נוספים בביצוע והמשיכו לבצע עבירות. המצב המשפטי הקודם, שחייב את המדינה לבקש מהוועדה המקומית לבצע את הצווים, הוחלף בתיקון 116, המסמיך את הרשות האוכפת לפעול ללא צו שיפוטי, בתנאי שהנידון לא ביצע את הצווים במועד. בית המשפט מצא כי פרשנותם של הנאשמים לחוק אינה סבירה ומורכבת, מה גם שהיא הופכת את צווי בית המשפט לחסרי ערך. תחת זאת, נעתר בית המשפט לבקשת הרשות האוכפת להתיר את ביצוע הצווים, שכן היא פעלה בזהירות וביקשה את אישורו של בית המשפט. לנאשמים ניתנה תקופה קצרה לבצע את ההריסה בעצמם, ועיכוב ביצוע עד ליום 1.5.2023, מתוך הבנה כי הרשות תשלים את ההריסה בתוך 60 יום אם הנאשמים לא יעשו כן.