ע"פ 236/67

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערער הורשע בעשר עבירות פריצה וגניבה לפי סעיפים 270, 297 ו-298 לפקודת חוק העונשין, 1936 ונידון לשנתיים מאסר. בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור. בית המשפט העליון מצא כי אין בסיס לערעורו של המערער שכן הוא לא הציג כל טענה משפטית או עובדתית, למעט טענת חפות. עם זאת, בית המשפט בחר לבחון את חומרת הטעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערער הורשע במספר רב של פריצות וגניבות בבתי ספר שונים ברחובות על סמך עדויות שותפיו לפשע והעובדה שטביעות אצבעותיו נמצאו באחת מזירות הפשע, וכן ברשותו פנס גנוב מבית ספר אחר. בית המשפט העליון קבע כי השופט המחוזי טעה טעות חמורה בדין. בעוד השופט הכיר בכך שהעדים היו שותפים, הוא יישם באופן שגוי את החוק בנוגע לשימוש בראיות תומכות. השופט הסתמך על טביעות אצבעותיו של המערער באחד מבתי הספר ועל החזקת פנס גנוב כדי לתמוך בעדויותיהם של השותפים לכל עשר העבירות. בית המשפט העליון הבהיר כי ראיות תומכות חייבות להתייחס לעבירה ספציפית ולא ניתן להשתמש בהן כדי לתמוך בעבירות אחרות שאינן קשורות. בתוך כך, קבע בית המשפט העליון כי ניתן לאשר רק את ההרשעות בפריצה ובגניבות של בתי הספר ויצמן ומוריה, ושמונה ההרשעות האחרות בוטלו. כמו כן, לאור ביטולן של מספר רב של הרשעות, הפחית בית המשפט העליון את העונש לשנת מאסר.