עב"ל 42873-09-15

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטה שלא להכיר בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה. המערערת טענה כי יש לסווג את ליקוי השמיעה שלהם כפגיעה בעבודה עקב חשיפה לרעש מתמשך במקום העבודה. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהרעש אליו נחשפו חרג מהרמות המרביות המותרות כהגדרתן בתקנות הרלוונטיות. זאת ועוד, בית המשפט הסתמך על בדיקות מעקב ועדויות עדים כדי להגיע למסקנה כי המערער לא נחשף לרעש מזיק כהגדרתו בסעיף 84א(א)(1) לחוק. עוד טענה המערערת כי אי ביצוע הבדיקות מהווה הפרה של חובות המעסיק, אך בית הדין מצא כי אין בכך כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי, שכן המערערת לא הוכיחה כי חשיפתם לרעש עלולה להיחשב כמזיקה. בנוסף, דחה השופט את הטענה כי ירידה בשמיעה יכולה להיחשב כפגיעה בעבודה באמצעות מיקרוטראומה, שכן כוונת המחוקק מאחורי התיקון הרלוונטי הייתה לצמצם את מספר המקרים הללו. בסופו של דבר נדחה הערעור, וההחלטה הראשונית שלא להכיר בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה התקבלה.