דנ"פ 1789/98

תקציר

בפסק דין של בית המשפט העליון בעניין בנימין כהנא, שהפיץ כרוז המציע פעולות אלימות נגד כפרים ערביים, התמודד בית המשפט עם שאלות מורכבות לגבי ההגדרה וההשלכות של המרדה על פי החוק הישראלי. הדיונים התמקדו בשאלה האם הערכים המוגנים של עבירת ההמרדה כוללים רק את מבנה המשטר או מתרחבים לערכים כמו לכידות חברתית, והאם נדרש מבחן הסתברותי כדי לבסס את הסבירות להמרדה כתוצאה מביטויים כאלה. השופט ט' אור טען כי המרדה צריכה להגן על ערכים רחבים יותר, ובהם לכידות חברתית, ודורשת הסתברות גבוהה לגרימת מחלוקת חברתית לצורך הרשעה. שופטים אחרים, כגון הנשיא א' ברק, סברו כי יש להגביל את היקף ההמרדה לאיומים על יציבות השלטון, והמליצו על פרשנות מצמצמת יותר לשמירה על חופש הביטוי ועקרונות החוקיות. בסופו של דבר, בית המשפט היה חצוי, כאשר הרוב הגיע למסקנה כי ביטויים המעוררים מחלוקת בין מגזרי אוכלוסייה יכולים ליפול תחת הסתה מבלי לסכן בהכרח את הסדר השלטוני. הדבר הוביל להרשעתו של כהנא בשמירה ובהפצה של פרסומי המרדה, תוך איזון בין ההגנה על הסדר הציבורי לבין עקרון חופש הביטוי בדמוקרטיה.