רע"א 1608/13

תקציר

בבואו לבחון את בקשת רשות הערעור, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הערעור, תוך הכרה בכך שערכאות ערעור אינן מתערבות בדרך כלל בשיקול דעתן של ערכאות נמוכות יותר בנוגע לסעד זמני, אלא במקרים חריגים. המקרה עסק בבקשה למינוי כונס נכסים זמני, סעד המוענק בדרך כלל על פי שיקול דעתו של בית המשפט לשמירה על נכסים הנמצאים בסיכון לנזק או להסרה. בית המשפט התייחס למקרים ולתקנות מן העבר לפיהם מינוי כזה דורש ראיות מהימנות של עילת תביעה וחשש ממשי לפגיעה בנכסים. למרות המגבלות ההיסטוריות על מינוי כונסי נכסים, הפסיקה הרחיבה את תחולתה בשל התפתחויות חברתיות וכלכליות. בית המשפט הדגיש את נחיצותו של מבחן המידתיות וציין כי אף שמינוי כונס נכסים הוא אמצעי חמור, הוא עשוי להיות מוצדק אם לא די בסעדים זמניים אחרים שיגנו על זכויותיו של המבקש. במקרה זה, הימצאותו של שטר חוב והודאת המבקשים בחובם הצביעו על התנהגות בלתי הולמת, כגון אי שיתוף פעולה והתחמקות, המצדיקה מינוי כונס נכסים זמני. בית המשפט מצא כי ללא מינוי כזה עלול להיגרם למשיב נזק בלתי הפיך, ואין די בצעדי ביניים אחרים. משכך, קיבל בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי יש צורך בסעד זמני במתכונת זו, ודחה את ערעור המבקשים, תוך שהוא מורה להם לשלם הוצאות משפט.