ת"א 7341/05

תקציר

התובעים, בעלי רוב במלון בירושלים, ביקשו להשכיר את הנכס לעירייה לשימוש כמוסד חינוכי חרדי. בין התובעים לעירייה התנהל משא ומתן, שהוביל את התובעים להאמין כי הנכס כולו יושכר לעירייה, והביא אותם להפסיק לשווק את המלון. עם זאת, העירייה התכוונה להשכיר רק מחצית מהנכס, שכן לא היה לה אישור להתחייבויות כספיות. העירייה סייעה לתובעים למצוא שוכר אחר, בית מדרש, והחל משא ומתן רציני. התובעים סירבו להשכיר את בית המדרש אלא אם העירייה תתחייב למצוא שוכר אחר אם העסקה תצא לפועל, והעירייה הסכימה לכך בכתב. העירייה גם התחייבה בכתב להחזיר את הנכס למצבו הקודם אם העסקה עם המדרשה תקרוס, דבר שקרה כאשר שיקולי בטיחות הפכו את התאמת הנכס ללא מעשית. התובעים תבעו את העירייה ואת מנכ"ל החברה לשעבר בגין רשלנות, ותבעו פיצויים בגין אובדן דמי שכירות ותיקוני רכוש. בית המשפט פסק לטובת התובעים. בית המשפט קבע כי לעירייה חלה חובת זהירות כלפי התובעים בשל מעורבותה המהותית בהליך השכירות, מעבר לסיוע ביצירת קשרים. העירייה לא בדקה את עמידת הנכס בתקני הבטיחות לפני תחילת עבודות ההריסה, למרות היותה הכוח המניע מאחורי תהליך ההשכרה. רשלנות זו הביאה את התובעים להסכים לכך שהמדרשה תתחיל בשיפוצים. בית המשפט הורה לעירייה לשלם לתובעים 1,475,500 דולר בתוספת מע"מ, בצמוד לשקל הישראלי ולריבית מיום התביעה. כמו כן חויבה העירייה לשלם 250 אלף שקל בגין הרהיטים שנהרסו, וכן הוצאות התובעים ושכר טרחת עורכי דין.