ע"ר 2840-05-20

תקציר

פסק הדין דן בבסיס המשפטי לקביעת הדין החל בחוזי עבודה על פלסטינים תושבי יהודה ושומרון העובדים עבור המנהל האזרחי, מעסיק ישראלי. הדין החל עליהם אינו החוק הישראלי אלא החוק הירדני, בשל המשטר המשפטי המורכב באזור. בית המשפט מסכים עם החלת מבחן הזיקה המרבית על ידי הרשם, המתחשב בנסיבות ההעסקה, ואינו מוצא עילה להתערב בקביעה כי חל הדין הירדני. המערערים טענו כי עיקר עבודתם נעשתה בתוך מובלעות ישראליות, אך בית המשפט מאשר את קביעת הרשם כי עיקר עבודתם הייתה מחוץ לשטחים אלה. בית המשפט מסכים גם עם ממצאי הרשם בנוגע לטענות אחרות הנוגעות להיתרי עבודה, ניכויי מס ואופיו של המנהל האזרחי כמעסיק, ומגיע למסקנה כי אי תשלום דמי ביטוח לאומי תומך אף הוא באי תחולת הדין הישראלי. הקביעה כי הדין הירדני חל מבוססת על התשתית הראייתית ואין להתערב בה, מה גם שהמערערים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להצדיק מסקנה שונה. לבסוף, הערעור נדחה, והמערערים נדרשים לכסות את הוצאות המשיב.