ע"א 5118/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לתאונת דרכים שאירעה בשנת 1984, בה נפגע קשה המערער, שהיה אז קטין, והוכר כנפגע תאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. המערערת תבעה את המשיבים לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא הייתה מחלוקת על חבות המשיבים לפצות את המערערת, אך הערעור והערעור הנגדי נגעו לסכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט העליון דן במצבה הרפואי של המערערת, בכושר העבודה שלה ובראיות שהוצגו בנוגע לסיכוייה למצוא עבודה, ואישר את קביעת הערכאה הנמוכה יותר כי כושר השתכרותה נמוך מאוד, ונאמד בכ-300 ₪ לחודש. בית המשפט פסק גם על כושר ההשתכרות של המערער אלמלא התאונה, ניכוי מס הכנסה וקביעת אובדן כושר השתכרות עתידי. פסק הדין התייחס גם לצורך של המערערת בסיוע עתידי, פסק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני וקבע פיצוי בגין סיכויי נישואין מופחתים עקב התאונה. המשיבים ערערו על קביעות אלה, ובית המשפט העליון קבע כי יש להגדיל את הסכום שנפסק בגין הצורך בסיוע ב-10,000 ₪, אך קיבל את טענות המשיבים בדבר ניכוי מס הכנסה וקבלת תשלומים קודמים על ידי המערערת, שהביאו להפחתה כוללת של 50,750 ₪ מהפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. לבסוף, קבע בית המשפט העליון כי יש להפחית את הסכום המגיע למערערת ב-25% בשל הקצבאות שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי. השופטת ט' אור חתמה את פסק הדין בקובעה כי יש להפחית את סכום הפיצוי המגיע למערערת ב-10,187 ₪ מהסכום שקבע בית המשפט המחוזי. השופט ד' לוין והשופטת ד' דורנר הסכימו עם פסק הדין.