עת"מ 21373-10-11

תקציר

לעירייה ולעותרת היה הסכם שעמד בתוקפו עד שנת 2009 לפיו העותרת תאפשר לעירייה להשתמש בחניון שלה בתמורה לאי תשלום ארנונה. העותרת ביקשה להאריך הסכם זה אך העירייה לא נענתה במפורש לבקשה זו. בעתירה נטען כי השימוש שעשתה העירייה בחניון ואי היענות לבקשה יכולים להיחשב כקבלה. השופט הסכים וקבע כי ההסכם הוארך עד 2011. בנוסף, טענה העירייה כי גם אם קיים הסכם, זכותה להשתחרר ממנו. השופט חלק על כך, וציין כי העירייה המשיכה ליהנות מההסדר ולא ניסתה להפסיק להשתמש בחניון. עוד טענה העירייה כי ההסכם אינו חוקי משום שהוא מחליף תשלום חובה בתמורה אחרת. השופטת הסכימה אך קבעה כי נוכח התנהלות העירייה, והעובדה שהעותרת מילאה את התחייבויותיה, על ההסכם לעמוד על כנו עד לביטולו בשנת 2011. זאת ועוד, השופט קבע כי משלוח הודעת שומת מס לעותר אינו מבטל את ההסכם. לבסוף, השופט מצא כי העירייה לא הפרה את חוקי ההקפאה בנוגע לארנונה והשאיר את שאלת חבות המס של העותר להכרעת ועדת הערר. משכך, התקבלה העתירה, והעירייה חויבה לשלם לעותר הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.