עמ"נ 61582-02-22

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על בקשה למעמד קבע בישראל מטעמים הומניטריים. המערער, אזרח אריתריאה, שוהה בישראל קרוב ל-15 שנה, תחילה הסתנן לארץ שלא כדין עד שניתן לו רישיון זמני מסוג ב/1 בשנת 2008. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי בא כוח המערערת הייתה כי המשיב התמהמה במתן החלטה בבקשה ההומניטרית לשנת 2017, אשר אמורה לזכות את המערערת בדרישות לקבלת מעמד קבע בהתאם לנוהל טרום שנת 2018. עם זאת, השופט לא מצא טעם בטענה זו, שכן גם לפי הנוהל הישן לא ניתן להצדיק את בקשת המערער למעמד קבוע או זמני. על פי הדין העברי, צריך להתקיים טעם הומניטרי ייחודי ומיוחד למתן מעמד, ונסיבות חייו של המערער אינן עונות על קריטריון זה. השופט שקל את גילו המתקדם של המערער, את מעמדו כנפגע פעולות איבה, את קשריו המשפחתיים ואת מצבו הבריאותי והחיים הנוכחי, אך מצא כי גורמים אלה, אף שהם מחייבים, אינם ייחודיים לעניינו של המערער ולפיכך אינם מהווים סיבה הומניטרית מיוחדת למעמדו. יתר על כן, השופט ציין כי פגמים פרוצדורליים בטיפול בעניינו של המערער אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק התערבות. התוצאה היא שהערעור נדחה ללא הוצאות, והבטוחה שהופקדה על ידי המערער מוחזרת.