רע"א 2060/11

תקציר

במקרה זה, ביקשו המבקשים רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהפך את החלטתו הקודמת של בית משפט השלום בדבר פינויים מנכס בתל אביב. בני משפחתם של המבקשים התגוררו בקרקע מאז שנות החמישים, ובתחילה הוענק להם מעמד של מגורים בה. בית משפט השלום, תוך הכרה בזכותו של המשיב לפנותם, הורה להתנות את הפינוי בפיצויים, הנקובים כדירת ארבעה חדרים באזור בצירוף הוצאות נלוות. זאת, על רקע ציפייתה של המשיבה להגדלת זכויות הבנייה באזור, שנועדו לממן פינויים בהסכמה. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי אין להצמיד את הפינוי לפיצויים, שיש לקיימם בהליכים משפטיים רגילים, ולדרוש הוכחת זכאות והיקף. היא עיכבה את הפינוי רק עד להגשת תביעת פיצויים, ובלבד שהדבר אירע בתוך 60 יום, אלא אם כן שיהוי מצד המבקשים גרם נזק למשיב. המבקשים טענו כי ענייני הפינוי והפיצויים קשורים זה בזה ונבחנו ביסודיות על ידי בית משפט השלום. המשיב קבע, לעומת זאת, כי בצדק נדרש בית המשפט המחוזי לנקיטת הליכים נפרדים לפיצויים, דבר העולה בקנה אחד עם הקביעה כי פיצוי אינו נלווה אוטומטית לפינוי. בסופו של דבר, בית המשפט העליון לא מצא כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על נורמות פרוצדורליות ודחיית הערעור, תוך חיוב המבקשים לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.