דב"ע מו/100 - 3

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב שלילת פיצויי פיטורים מעובד בעת פיטורין. העובד פוטר בגין ביצוע עבירות משמעת והמעסיק טען כי ההחלטה לשלול פיצויי פיטורים מוצדקת על פי ההסכם הקיבוצי החל. תפקידו של בית הדין היה לבחון האם העונש שהוטל על העובד היה בגדר ההסכם הקיבוצי. בית הדין קבע כי עבירותיו של העובד היו קלות ואינן מצדיקות את העונש החמור של פיטורים ללא פיצויי פיטורים. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי העונש צריך להתאים לעבירה, ושלילת פיצויי פיטורים בגין עבירות קלות היא מופרזת. בית הדין הכיר בכך שעליו לכבד את החלטת הוועד המשותף שהותוותה בהסכם הקיבוצי, אך רק ככל שהיא פועלת במסגרת סמכותו. בנוסף, בית המשפט התייחס למניעים מאחורי העבירות וציין כי הן לא נשקלו על ידי הוועדה. בהכרעת הדין הוזכרו גם ההשלכות של הישנות העבירות, אך נקבע כי החמרת הענישה בגין עבירות קודמות אין פירושה הטלת העונש המרבי על העבירות החמורות ביותר. לבסוף, בית הדין התייחס לטענות המעסיק בדבר מניעי העובד ולתרחיש ההיפותטי של התפטרות העובד, ודחה את שתיהן. בעקבות זאת, פסק בית הדין נגד המעסיק, ואישר את החלטת בית הדין האזורי כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים, ודחה את הערעור ופסק לעובד הוצאות משפט.