ע"א 719/97

תקציר

הוריו של המערער ערכו צוואות הדדיות, לפיהן רכושם יעבור לבן זוגם עם מותם, ואם לא – לבנם (המערער). שנים לאחר מכן, הם ניסו לבטל צוואות אלה וחתמו על תצהירים על כך, אך הביטול לא נעשה באופן הפורמלי שבו נערכת צוואה. לאחר מותם טען המערער כי יש לקיים את הצוואות, ואילו המשיבים – אחיו של המערער, שעמדו לרשת על פי דיני הירושה – טענו כי הצוואות אינן תקפות. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם נפל פגם בביטול, אך ניתן לתקנו, ולכן הצוואות בטלות. בית המשפט העליון אישר החלטה זו. הם פסקו כי בעוד שביטול צוואה הוא פעולה משפטית חד צדדית, הוא אינו זהה לעשיית צוואה, ויש להחיל עליו את הדינים החלים על פעולות משפטיות שאינן חוזיות, בשינויים הנדרשים. הדרישות הפורמליות לביטול אינן מחמירות כמו הדרישות לעשיית צוואה; הם צריכים להתממש באופן מהותי בלבד, בתנאי שבית המשפט משוכנע בכוונת המצווה לבטל. ביטול יכול להיעשות במספר דרכים, כולל השמדה פיזית של הצוואה, או עריכת צוואה חדשה. בית המשפט קבע כי התצהירים עליהם חתמו ההורים מילאו באופן מהותי את הדרישות הפורמליות לביטול על ידי עדים, ולכן הצוואות נקבעו בצדק כחסרות תוקף.