רע"א 915/04

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם של בית המשפט. המקרה המקורי עסק בסכסוך בין משכיר לשני שוכרים בנוגע לשכירות מוגנת לחנות. השוכרים טענו כי נטשו את חוזה השכירות בשל מצבו הרעוע של הבניין, אותו לא הצליח המשכיר לתחזק, והחלו להפעיל חנות נעליים במקום אחר. בעל הדירה הגיש תביעת פינוי, שהובילה לכך שבית משפט השלום הורה על פינוי דייר אחד אך לא את השני. בית משפט השלום קבע כי המשכיר לא הוכיח עילת פינוי לגבי השוכר השני, שביצע שיפוצים וחזר להפעיל בית קפה בנכס המושכר. לאחר מכן ערער בעל הבית על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר ביטל את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של הדייר השני מהווים נטישה וכי אין הצדקה לסעד מן היושר. השוכר השני עתר לבית המשפט העליון בבקשה למתן רשות ערעור, בטענה כי עזיבתו את הנכס נכפתה עליו בשל התנהגות חסרת תום לב של המשכיר וכי בית המשפט המחוזי התערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי המקרה לא עורר שאלות משפטיות הראויות לדיון נוסף וכי הפרשנויות השונות של הערכאות הקודמות לעובדות אינן מצדיקות דיון בערכאה שלישית. יתר על כן, אופיו השקול של הסעד מן היושר והחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה לא הצדיקו התערבות של ערכאה גבוהה זו. כתוצאה מכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, כלומר פסק דינו של בית המשפט המחוזי נותר בעינו.