ת"א 42177-01-16

תקציר

התובעים, שרכשו דירה מהנתבעים, תבעו אותם בגין מספר אי התאמות ועיכובים במסירת הדירה. ראשית, לא היה חולק כי שטח הדירה היה אמור להיות 217 מ"ר על פי הסכם המכר, אך בסופו של דבר היה קטן ב-22 מ"ר בפועל. התובעים היו מודעים לשינוי זה אך בחרו שלא לבטל את הסכם המכר, אשר הקנה להם את הזכות לכך. במקום זאת, הם החליטו לקיים את ההסכם, כלומר הם לא יכלו לתבוע שום פיצוי על השטח המצומצם. התובעים טענו כי הנתבעים ידעו את גודלה האמיתי של הדירה לפני המכירה אך הטעו אותם. טענה זו לא הוזכרה בתביעות ולא הוכחה, ולכן נדחתה. מאחר שהתובעים לא מימשו את זכותם לסגת מהעסקה, הם לא היו זכאים לכל פיצוי בגין הפחתת השטח. נקודת מחלוקת נוספת הייתה כתב הוויתור עליו חתמו התובעים, בו נקבע כי הם מוותרים על כל התביעות הנוגעות לשטח הדירה בתמורה להטבות מסוימות מהנתבעים. הנתבעים לא מילאו את חלקם בעסקה, אך התובעים המשיכו והגישו תביעה. בית המשפט קבע כי על הנתבעים לשלם לתובעים את הפיצוי הנקוב בכתב הוויתור, שהסתכם ב-140,000 ₪. התובעים לא היו זכאים לכל פיצוי נוסף בגין שטח הדירה המצומצם. באשר לאיחור במסירת הדירה, נקבע בהסכם המכר כי הדירה תימסר תוך 24 חודשים מיום קבלת היתר הבנייה, כפי שאירע ביום 3.12.12. עם הארכות מסוימות עקב שינויים שביקשו התובעים, מועד האספקה החוזי הפך ל-18.7.15. הדירה נמסרה בפועל ביום 7.6.16. הנתבעים טענו כי התובעים גרמו לעיכוב בכך שסירבו לקבל חזקה בדירה עד שיחתמו על כתב ויתור, דבר שהתובעים היו זכאים שלא לעשות. בית המשפט הסכים וקבע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין האיחור מיום 26.10.15 ועד ליום 7.6.16, המחושב לפי סך של 11,700 ₪ לחודש. עוד טענו התובעים כי קיימים ליקויי בנייה בדירה, אך לא הביאו כל ראיה שתתמוך בטענה זו, ולכן היא נדחתה. בהתחשב בכך שהפיצוי הסטטוטורי ניתן בגין איחור המסירה, ובהתחשב בצמצום שטח הדירה ובהיעדר ראיות לליקויים, בית המשפט לא ראה טעם לפסוק פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש. בסיכומו של דבר, חויבו הנתבעים לשלם לתובעים 140,000 ₪ בגין שטח הדירה המצומצם, בתוספת 86,580 ₪ בגין האיחור במסירה ו-25,800 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. סכומים אלה היו אמורים להיות צמודים ולשאת ריבית כנדרש בחוק מהמועדים הנקובים בפסק הדין.