בע"ם 9692/02

תקציר

הערעורים נובעים ממחלוקת על חלוקת עיזבון הבעל המנוח. המבקשת, אשתו השנייה של המנוח, טוענת כי היא זכאית לגבות את כתובתה – התחייבות כספית שנטל על עצמו החתן כלפי הכלה בטקס נישואין יהודי מסורתי – בנוסף לזכויות נוספות הנובעות מהסכם יחסי ממון שנערך לפני החתונה וצוואתו של המנוח. המשיבים הם עזבונו של המנוח וילדיו מנישואיו הקודמים. לטענת האישה, שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו בעניין חלוקת העיזבון בכך שכלל את תקנת טוליטולה, תקנת הדין העברי המגבילה את זכותה של אלמנה לגבות את כתובתה למחצית משווי העיזבון. עוד היא טוענת כי היה על בית המשפט להצמיד את סכום הכתובה למועד פטירת המנוח. מנגד, טוענים המשיבים כי האישה ויתרה על זכותה לגבות את כתובתה בהסכם הממון, כי הסכום הנקוב בכתובה אינו תקף בשל חוסר שיקול דעתו של המנוח, וכי הסכם הממון גובר על הכתובה. השופטת ארבל מציעה להחזיר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולקבוע כי המבקשת אינה זכאית לגבות את כתובתה מהעיזבון, בהתבסס על הדין העברי הקובע כי אישה השותקת לאחר שנודע לה על רצון בעלה מוותרת על זכותה לאסוף את כתובתה. השופטת פרוקצ'יה והשופטת נאור מסכימות עם התוצאה שהציעה השופטת ארבל, אך מטעמים שונים. השופטת נאור מדגישה כי יש לראות בהסכם הממון ובכתובה שני ביטויים בו זמנית לכוונת הצדדים ביחס לחיובים שנטלם המנוח במסגרת הנישואין, וכי הצדדים התכוונו שהסכם הממון יחליף את החלקים הדיספוזיטיביים של הכתובה. אשר על כן, הערעורים מתקבלים, ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה חוזר על כנו, הדוחה את תביעתה של המבקשת לגבות את כתובתה מהעיזבון. כמו כן חויב המבקש בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.